המחזה הישראלי התפתח בהתאם להתפתחות המדינה. בשלבים הראשונים המחזות הישראליים היו "מחזות מגויסים" ששיקפו את האידיאולוגיות השונות שרווחו באותה תקופה.
בשנות החמישים, השנים הראשונות אחרי קום המדינה, המסגרות הפוליטיות והחברתיות היו בשלבי התארגנות ראשונים, וכך גם התיאטרון. לצד התיאטראות שהעלו מחזות מתורגמים, המחזות המקוריים המעטים עסקו בעיקר במלחמות ישראל, בהפרחת השממה והגיבור הישראלי היה חייל שהצטיין בקרב או חייל שנהרג במלחמה.
בין המחזות הפופולאריים של אותה תקופה היו המחזות "הוא הלך בשדות" שכתב משה שמיר ו"בערבות הנגב" שכתב יגאל מוסינזון שעסקו בחזון הציוני ובהתיישבות.
בשנות השבעים החל תהליך של התקוממות תרבותית בין המחזאים השונים וחלק גדול מהמחזות החל לעסוק בתפיסות חברתיות ותרבותיות חדשות.
מלחמת ששת הימים שפרצה בשנת 1967 הייתה נקודת מפנה בישראל וגם בתיאטרון. מחזאי התיאטרון החלו לתעד את המציאות ואת הדילמות שהתעוררו אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה כתב חנוך לוין מחזה ישראלי בשם "את אני והמלחמה הבאה" שעסק בסאטירה נוקבת נגד הממסד ונגד המלחמה.
בשנות השמונים החלו מחזאים ישראלים לגעת בעצבים חשופים בתרבות הישראלית ועסקו בנושאים כמו השואה, הסכסוך הישראלי פלסטיני, מוות ועולם הדת. הצגות כמו "נפש יהודי", "סינדרום ירושלים", "ייסורי איוב" ועוד עוררו סערה והיו שניסו להצר את חופש הביטוי. הוויכוחים הגיעו עד לבג"ץ שהתיר להעלות את ההצגות.
בשנות ה- 2000 החל עידן של התבוננות חדשה של המחזאים הישראלים ששיקפו את השינויים התרבותיים שעברה ועוברת מדינת ישראל. על במות התיאטרון הוצגו גיוונים תרבותיים שונים והקהל נחשף לחוויות תרבותיות שונות.
בשנים אלו פרחו גם המחזות המוזיקאליים שמביאים במילים ובמוזיקה דמויות מפורסמות וסיפורים מהוואי הישראלי. המחזות המוזיקאליים סחפו צופים רבים וביניהם גם צופים צעירים ומחזות ישראלים החלו להופיע על במות מפורסמות בעולם הגדול.
